פסק-דין בתיק ת"ק 002915/03

עניינה של תביעה זו במקרר שהתובע רכש מאת הנתבעת 2 בחודש ספטמבר 2002 ואשר הנתבעת 1 נותנת לו שירותי תחזוקה בתוך תקופת האחריות.

שני חלקים לתביעה זו:

א. התובע טען בכתב התביעה כי ביום 10.10.02 קצת לאחר השעה 04:00 בבוקר, שב לביתו וגילה כי הסלון והמטבח הוצפו במים בשל ניתוק צינור המים מהמקרר. התובע טוען לאחריותה של הנתבעת 1 לאירוע זה ולנזקים שנגרמו לו לטענתו בגין ההצפה. במקור הוגשה התביעה בעניין זה כנגד שתי הנתבעות. במהלך הדיון צמצם התובע את תביעתו בראש זה וציין כי אין היא חלה לגבי הנתבעת 2 (הנתבעת 2 דורשת הוצאות על מחיקתה רק כעת מעילה זו).

ב. התובע טוען כי החל מחודש אוקטובר 2002 הפכו המים שיוצאים מה"קיוסק" שבמקרר לבלתי ניתנים לשתייה בשל טעם וריח חריפים וכי תקלה זו לא תוקנה למרות שעובדים רבים מטעם הנתבעות ניסו לבדוק את העניין. התובע טוען לאחריותן של הנתבעות למצב דברים זה ודורש כי הנתבעות יתקנו את הליקוי באופן סופי וכן ישלמו לו פיצויים על נזקים שאירעו לו לטענתו בגין הדבר.

תביעה זו הוגשה בחודש מרץ השנה והדיון בה נקבע מלכתחילה ליום 24.8.03. בין הגשתה של התביעה לבין הדיון הגישו הצדדים מסמכים רבים ובקשות רבות. על מנת לסבר את האוזן, עד למועד הדיון ניתנו לא פחות משמונה החלטות של ביהמ"ש זה בענינים שונים.

חלק מכתבי בי-הדין שהוגשו עסק בבקשתן של הנתבעות להעביר את הדיון לביהמ"ש שלום לפי שאינו מתאים לדיון בבימ"ש זה. התובע - שהוא עורך-דין -  התנגד לכך נמרצות. ביהמ"ש לא נעתר בשעתו לבקשה להעברת הדיון, ובדיון שנערך לפני לא עלו עוד הדברים במישרין.

בדיון שהתקיים ביום 24.8.03 העיד התובע ונחקר חקירה נגדית. כן  נשמע עד מטעם הנתבעת 1 שנחקר חקירה נגדית ע"י התובע. הצדדים השמיעו סיכומים בעל פה.

התנתקות הצינור ונזקי הצפה

התובע טוען כי התנתקות הצינור אירעה בשל ליקוי בהתקנת המקרר. התובע דוחה את טענת הנתבעות לפיה ההתנתקות לא אירעה כתוצאה מפגם אלא ככל הנראה כתוצאה ממשיכת הצינור, אולי בשל ניסיון להזיזו ממקומו. התובע הגיש במועד הדיון תקליטור עליו הקליט לטענתו אדם שעבד אצל הנתבעות, אשר מתייחס למצב הדברים ולאפשרות שהצינור יתנתק בשל משיכה. התובע לא זימן לדיון את אותו אדם לו מיוחסים הדברים בתקליטור (עמ' 5 לפרוטוקול). יצוין כי ההקלטה מצויה בידי התובע חודשים ארוכים אך הוא לא מסר עותק ממנה או מתמלול שלה לנתבעות, לא לפני הדיון ולא במועד הדיון. תמלול לא הוגש גם לביהמ"ש. בהחלטה ממועד הדיון חויב התובע להמציא עותק לנתבעות תוך 24 שעות וניתנה להן זכות תגובה תוך יומיים. עד למועד החלטה זו לא הוגש דבר לביהמ"ש שיש בו כדי להעיד על קיום ההחלטה או הפרתה. מכל מקום, בהעדרו של האדם שהדברים מיוחסים לו באופן שניתן לחוקרו, בנסיבות תיק זה אינני מוצאת לתת משקל לתקליטור שהוגש או לדברים שנאמרו בו. יחד עם זאת מוכנה אני להניח, מבלי להכריע בדבר, כי במקרה של  התנתקות צינור המתרחשת כאשר התובע לא היה בביתו (והנתבעות לא חלקו על עניין זה), סביר יותר שהמקרה ארע בשל עניין הקשור במקרר מאשר עניין הקשור בדרך טיפולו של התובע במקרר. טענת המשך של התובע היא כי כתוצאה מההתנתקות נגרם מצב הצפה קשה ונזקים שונים בעטיו. טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהתובע הודיע על התקלה רק ביום א' כאשר האירוע קרה בלילה בין יום רביעי ליום חמישי (לפי כתב התביעה) או בין יום חמישי ליום שישי (לפי הנטען בדיון), וכאשר אין חולק כי מוקד השירות של הנתבעת 1 עובד ביום שישי עד הצהריים. נראית לי טענתו של ב"כ הנתבעת 1 כי אם היה המצב חמור חזקה על התובע שהיה מתקשר ברגע הראשון האפשרי, גם אם הוא עייף ממלאכת ייבוש הרצפה שבוצעה בלילה. בנוסף, לא הובאו לפני כל תימוכין של ממש לנזקים הנתבעים לפי עילה זו. כך למשל לא הובאה ראיה  של ממש למצבה של הרצפה או לקשר בין העבודות שהתובע רוצה לבצע ברצפה לבין המקרה הנטען. התובע צירף מספר תמונות לא ברורות במיוחד וללא כל תאריך ולא מצאתי כי ניתן ללמוד מהן על הנזק ובפרט על הקשר שלו למקרה. בכתב התביעה טען התובע כי בוצעה בדיקה של מומחה לעבודות ליטוש, אך פרט לאמירה כללית זו לא הוגשה או הוצגה חוות דעת או כל גיבוי אחר לדבר. התובע דורש עלות שחזור מסמכים שנרטבו בסך 1,000 ש"ח אך הובהר בדיון שלא בוצעו פעולות שחזור מעבר לכך שהתובע פנה לטענתו אל מספר גורמים כדי לקבל שוב מסמכים שנרטבו או שהיה עליו לייבש מספר מסמכים שלטענתו - כפי שעלתה לראשונה בדיון - לא יכול היה להציגם בשל חסיון. התובע הגיש לתיק כאסמכתא עמוד אחד שהוא כנראה עמוד רטוב שהתייבש (נ/6). אין אני רואה בכך בסיס לראש נזק מהסוג שנתבע. הטענה בעניין תיק עור, אשר על פי כתב התביעה נרטב ונהרס (והתובע דרש סך של 1,000 ש"ח עבור עלות תיק חדש), התגלתה כחסרת בסיס כאשר הסתבר שמדובר באותו תיק עור שהתובע משתמש בו כיום ואף היה עימו בביהמ"ש (ואף לא הוגשה כל הצעת מחיר או ראיה אחרת לעניין תיק אחר). אין אני מוצאת לקבל את דרישתו והערכתו של התובע לפיה - על הנתבעות לפצותו על עלות שעה בה ייבש את הרצפה ע"י תשלום של 1,000 ש"ח וכן על עוגמת נפש שאירעה לו בשל הדבר סך של 4,000 ש"ח. לא נראה כי מדובר במקרה בו יש לפסוק נזקים לא ממוניים או אחרים מהסוג שהתבקש.

אם מוטלת אחריות על הנתבעת 1 בעניין התנתקות הצינור, ואין אני מוצאת להכריע בדבר, התובע לא הוכיח נזקים שאירעו לו בשל ההתנתקות, שאין מחלוקת כי תוקנה לאלתר ולא חזרה על עצמה.

מי ה"קיוסק"

את טענותיו בעניין קיום טעם וריח לוואי למים היוצאים מהקיוסק שבמקרר תמך התובע, פרט לדבריו שלו, על מסמך שצירף מאת מכון התקנים ובו "דין וחשבון על בדיקה" שנערכה במים. כפי שהסתבר בדיון, את דגימות המים לקח והביא למכון התקנים התובע בעצמו (עמ' 7 לפרוטוקול). לפי עדותו הוא עשה כן לפי הנחיות מכון התקנים. התובע מצביע על כך כי לפי מסמך תוצאות הבדיקה קיימת ספירה כללית של חיידקים במים מהמקרר בשיעור של  8,400 בסמ"ק בעוד במים שנלקחו מהברז נמצאו פחות ממאה חיידקים לסמ"ק. התובע טען כי הבדיקה מראה שיש הבדל בין מי ברז לבין מים מן הקיוסק. מוכנה אני לקבל הנחה זו (ואף את טענתו כי ביצע את הבדיקה לפי ההנחיות) ואולם אין היא עוזרת לתובע להוכיח את טענתו בעניין הטעם. התובע לא יכול היה לומר מהו התקן בעניין זה והאם איזה מהנתונים שבדוח מעידים על חריגה כלשהי מתקן. הדוח שהוגש גם מציין מפורשות כי אין הוא משמש כתעודת בדיקה לפי סעיף 12 לחוק התקנים תשי"ג-1953 (היינו לעניין התאמתו של מצרך לתקן או לתקן רשמי). התובע אישר בחקירתו שאין הוא יודע מה בין תוצאות אלו לבין טעם המים (עמ' 11 לפרוטוקול). מר בראל שחתם על הדוח וגברת קנטרמן שהוזכרה בו כבודקת, לא הובאו על ידי התובע (כמו גם כל מומחה אחר) ולא יכולנו לבדוק עימם את משמעות הדבר.

כתימוכין נוספים הביא התובע לדיון שתי צנצנות ובהן מים על מנת שביהמ"ש יריח ויתרשם בעצמו. אף דגימות אלו לקח התובע, לפי עדותו, בעצמו ללא ליווי של מי מהנתבעות (עמ' 11 לפרוטוקול) וממילא המשקל שניתן לתת להן הוא נמוך, אם בכלל. ביהמ"ש לא יכול היה לקבוע על סמך הרחת המים אם יש בסיס לטענת התובע. העד מטעם הנתבעות העיד כי איש מאנשיו לא דיווח כי חש בהבדל במים (עמ' 13 לפרוטוקול). הגעתי גם לכלל מסקנה כי עצם העובדה שהנתבעות עשו פעולות אצל התובע בעקבות תלונותיו, אינה יכולה לסייע לתובע בנסיבות מקרה זה, כאשר אין לתובע כל ראיה עצמאית להוכחת טענתו וכאשר התובע מלכתחילה מציג עצמו כעו"ד ומודיע, החל מהשיחה הראשונה, כי ידרוש פיצוי. אין תימה כי הנתבעות ביצעו ניסיונות להשביע את רצונו ולהחליף חלקים עד שיאמר "מרוצה אני" (דבר שלא אירע).

התובע טוען כי עדיין מצוי במים טעם לוואי, כי אין הוא יכול לשתות אותם, כי על הנתבעות לפעול עוד, וכי נגרמים לו נזקים כלליים שונים (אי הנאה ועלות זמן). אין אני מוצאת כי התובע הצליח להרים את הנטל המוטל עליו לקיומו של ליקוי. מן העדויות עולה, כאמור, כי הנתבעות פעלו לשם ניסיון להשביע את רצונו של התובע והתרשמתי כי אין עוד פעולות סבירות שניתן לבצען. גם בסיכומיו של התובע נאמר רק כי "כנראה" לא נעשו כל הדברים האפשריים. בכך אין די על מנת לחייב בפעולה. הנתבעות גם הציעו לתובע - קודם לדיון וגם במהלכו - כי אם אינו מרוצה, ישיב להן את המוצר וישיבו לו את כספו (ואפילו בתוספת מסוימת). התובע מאן.

למעלה מן הצורך יצויין כי גם לעניין חלק התביעה העוסק במי הקיוסק לא הובאו סימוכין לנזקים הכלליים שנתבעו - היינו כ-3,000 ש"ח בגין "אי יכולת להנות מהמים ומהריח" (סעיף 10.1 לכתב התביעה) ו-2,000 ש"ח עלות זמנו של התובע תוך כדי פעילויות הנתבעות (סעיף 10.2 לכתב התביעה). במהלך הדיון ניסה התובע להכניס בסיס חישובי לדרישה זו, והתייחס לרכישת מים חלופיים. ראש נזק זה -  שגם לא נתמך בראיה כלשהי - עלה לראשונה בחקירה ואיני מוצאת להדרש לו ולא מצאתי כי העדויות שנשמעו בפני, באריכות, נתנו בסיס לפסיקת נזקים מהסוג שנתבע, שברובם נתונים לשיקול דעתו של בית המשפט.

כעולה מן האמור, ומהתרשמותו של בית משפט זה מהעדויות שניתנו בפניו לא הרים התובע את הנטל המוטל עליו. הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש זה אינן מצדיקות את קבלת התביעה.

באשר להוצאות, בהתחשב בכל נסיבות העניין כפי שהובאו בפני בדיון זה והיקפו החריג של הדיון,

הריני רואה לחייב את התובע לשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט בסך של  2,000 ש"ח.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים בדואר.